החלטה בתיק עמ"נ 21853-09-11

פסק הדין יישלח לצדדים.

<#5#>

ניתנה היום, ב' באייר תשע"ב, 24/04/2012, במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי: ציפי בן-שבת

פסק-דין

1.         לפניי ערעור על החלטת ועדת הערר לארנונה שליד המועצה האזורית מטה יהודה בתיק מס' 16/2006. החלטה זו התייחסה לנכס שמחזיקה המערערת בתחום השיפוט של המועצה המקומית מטה יהודה. הנכס כולל מבנה בשטח של 1,237 מ"ר וכן שטח נוסף המגודר בגדר בשטח של 608 מ"ר. במהלך השנים חויב שטח המבנה בסיווג "תעשיה לרבות מחסנים וכולל מגדלי מים אזור ב" ואילו השטח הנוסף, הקטן יותר, סווג כ"קרקע תפוסה". אלא שבחודש פברואר 2006 הוצאה למערערת שומת ארנונה חדשה, כאשר השינוי העיקרי הוא חיוב המערערת בגין המבנה בסיווג של "שירותים ומסחר אזור ב" - שהוא סיווג שלצידו חיוב משמעותי יותר בארנונה. בשל כך הוגשה השגה למנהל הארנונה ולאחר מכן נעשתה פנייה לוועדת הערר. הוסכם בין הצדדים, שהחלטת ועדת הערר תחול גם בגין השנים 2007 עד 2011.

2.         ועדת הערר קבעה בהחלטתה הנזכרת, שהיא מקבלת את הסיווג החדש של נכס המערערת. הוועדה ציינה, שבערר המקורי שהגישה המערערת (ערר שתוקן לאחר מכן), ציינה המערערת שהנכס משמש לממכר מוצרי מזון, חומרי ניקוי וכדומה, ואילו בכתב הערר המתוקן ציינה המערערת שהנכס משמש כמפעל אריזה ואחסנת סחורות. הכל - כאשר המערערת לא הסבירה סתירה זו. רישיון העסק של המערערת מצביע על כך שעיסוקה הוא אחסנת מזון. לא הייתה מחלוקת, כך נקבע, שאל הנכס וממנו משונעים מוצרים מזון ומוצרים אחרים אשר כשלב ביניים מאוחסנים בו. ועדת הערר הוסיפה וקבעה, שלא ידוע אם הנכס משמש כעסק עצמאי המספק סחורות לצדדים שלישיים; כמרכז אספקה לוגיסטי או גם וגם, ועמדת המערערת מעורפלת בסוגיה זו, בעוד המשיב סבר שמדובר באתר שיווק והפצה לסניפי מרכול שונים של המערערת ברחבי הארץ. ועדת הערר קבעה, כי "הפעילות המתרחשת בעסק הינה עסק של מוצרי מזון ומוצרים אחרים. פעילות זו כוללת שינוע מוצרי מזון ומוצרים אחרים אל הנכס, הפרדתם לכמויות שהתבקשו על ידי לקוח הקצה, אריזתם ככל שיש צורך באריזתם ואספקתם, הפעילות כוללת אחסנת ביניים של המוצרים בנכס". ועדת הערר הוסיפה וקבעה, שאין זה מעלה או מוריד אם מצויים בנכס קופה רושמת או משרדים וכי סביר להניח שהנחיות להפעלת העסק מגיעות ממשרדיה של המערערת.

3.         על רקע זה נקבע בוועדת הערר, שהסיווג המתאים לפעילות המערערת הוא סעיף 3.2.5 לצו הארנונה הרלבנטי, שעניינו "עסק או בניין כלשהו וכולל סככה או מבנה כלשהו המשמש למשרד לעסק או מסחר". ועדת הערר הוסיפה וקבעה, שהיא דוחה את הטענה לפיה מדובר בנכס המשמש לתעשייה, וזאת היות ולא מבוצעת בו כל פעילות תעשייתית, וכך גם הוצהר על-ידי נציג החברה. ועדת הערר קבעה, שמדובר בטעות "זועקת לעין" בסיווג הנכס והיה על המערערת לדעת על כך.

4.         בכל הקשור לחיוב בגין הקרקע התפוסה קבעה ועדת הערר, שמתמונות שצורפו לסיכומי המשיב עולה כי סביב הנכס קיימת גדר בטון. בשטח הכלוא בין הגדר למבנה מצויים מוצרים מזון, ארגזים, משטחים ועגלות סופר וכן מדובר בשטח המשמש את העסק לאחסנה ולתנועת מלגזות או משאיות. לפיכך, דינו כ"קרקע תפוסה" ואפילו אם אין הוא משמש לאחסנה - ולו בשל כך שהוא מגודר ונמנעת אפשרות כניסה אליו. מכאן הערעור שלפניי.

5.         בערעור נטען תחילה, שלא הייתה הצדקה, ומכל מקום לא הובאה הצדקה מספקת שכזו - לשינוי הסיווג של הנכס לאחר שבמשך שנים סווג הנכס בסיווג האחר, והכל כאשר המערערת לא שינתה כהוא זה מן הפעילות בנכס. היה על המשיבה, כך נטען, לתת טעם של ממש לנדון ואין די בטענתה לפיה מדובר היה בטעות. אשר לסיווג הנכס עצמו, טענה המערערת, שלא מתבצע בנכס תהליך שיווקי כלשהו אלא שהוא משמש כמחסן לוגיסטי בלבד. אין שום אלמנט מסחרי בנכס. המערערת הפנתה לתצהירו של מר מנחם כרמל מטעמה, ממנו עולה, לפי הנטען, בצורה חד-משמעית שהנכס משמש כמחסן וכבית אריזה לכל דבר ועניין. היה על ועדת הערר לתת משקל לכך שבנכס לא מצויה קופה רושמת או משרדים, ועל-כן אין מדובר בעסק. מטעם זה, טענה המערערת, שהסיווג המתאים לנכס הוא הסיווג שעל-פיו סווג הנכס במהלך השנים, כלומר "בניין המשמש לתעשייה לרבות מחסנים וכולל מגדלי מים" (סעיף 3.2.1 לצו). אמנם המערערת לא עושה במבנה שימוש תעשייתי, אולם מלשון הריבוי שבפרט שבצו, הכולל גם מחסנים, ניתן ללמוד שהנכס נופל לתוך סיווג זה. בכל הקשור לכתב ההשגה המקורי שהגישה המערערת ובו צוין מאפיין פעילות אחר של הנכס, נטען כי מדובר בשגגה שאירעה בהגשת הערר וועדת הערר אף איפשרה את התיקון האמור. המערערת הדגישה עוד, שבנכס יש מלגזה וארגזי סחורות ומלבדם אין בנכס דבר. מדובר במחסן עורף ("מרלוג") של המערערת. מתקבלות שם סחורות והן נפתחות ונארזות ומאוחסנות במקום לפי הצורך, תוך משלוחן אל משרדי המערערת ברחבי הארץ. הנכס פתוח פעם או פעמיים בשבוע לכל היותר, ובשאר הזמן הוא עומד סגור. אין מדובר על-כן בעסק. לקוחות לא מגיעים למקום ולא נמכר בו דבר. המערערת הוסיפה, כי אם הפועל היוצא של טיעונה הוא שלא ניתן לסווגה בסיווג בו היא הייתה מסווגת לאורך השנים, הרי שיש לסווג את הנכס כ"בניינים המשמשים כממגורות ואסמים" (סעיף 3.3.1 לצו הארנונה), כאשר ההפניה לסיווג זה תתבסס על מרכיב האחסון שבנכס. לחלופין נטען, שיש לחייב את המערערת בסעיף השיורי הקיים בצו (סעיף 3.4.0).

6.         בכל הקשור לחיוב של ה"חצר" (אותו שטח מגודר שבסמוך לנכס), נטען שלא היה מקום לחייב את המערערת בגינו כקרקע תפוסה. המערערת הסכימה ששטח זה מצוי בחזקתה. עם זאת, טענתה הייתה שאין היא עושה שימוש בשטח, ולמצער - שאין היא עושה שימוש ברובו המכריע, למעט שטח קטן לשם הנחת סחורה ותנועת הרכבים המגיעים למקום. הקרקע ריקה לחלוטין. מטעם זה, התבקש להתערב גם בחיוב זה ולבטלו.

7.         המשיבים ביקשו שהערעור יידחה. נטען, כי אל לו לבית-משפט זה להתערב בהחלטת ועדת הערר ובממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידה אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות שלא התקיימו במקרה זה. יש להותיר אפוא את שיקול הדעת המינהלי על כנו. המשיבים ציינו, שבשנת 2006 הם נוכחו לדעת שהנכס אינו מחויב בהתאם לדין, הן מבחינת השטח והן מבחינת הסיווג, ולכן תוקנה שומת הנכס. המשיבים הדגישו את הסתירה בטענות המערערת בכתבי הערר השונים שהגישו, באשר למהות הפעילות המתבצעת בנכס. עוד צוין, שלא הייתה כל מניעה לתקן את שומת הארנונה בשל הטעות שנפלה, והדבר עולה במפורש מפסיקת בית המשפט העליון. לגופו של עניין נטען עוד, שסיווג הנכס בסיווג של "שירותים ומסחר" - הוא סיווג כדין. המבחן הרלבנטי הוא מבחן השימוש בנכס. ועדת הערר קבעה, והמערערת לא סתרה זאת, שתכלית הנכס אינה לשמש כמרכז אחסנה אלא שיש לראות בו כנקודת מוצא ממנו יוצאו וישווקו המוצרים אל לקוחות המערערת. מכאן ברור, שהתכלית המרכזית של הנכס היא לרכז את הסחורה במקום אחד. מדובר בתחנת מעבר זמנית של סחורות, כאשר בסוף התהליך תימכר הסחורה, וממילא ברור שכל הסחורה והארגזים המצויים במקום - מיועדים לשיווק, הפצה ומכירה. המשיבים הדגישו, שטיב הסחורה המצוי במקום הוא "מתכלה" (פירות וירקות) וממילא זמן השהות שלהם בנכס הוא קצר והם מפונים באופן "מיידי ומהיר", ההופך את העניין לשיווק והפצה שהוא למעשה מסחר. זהו עיקר הפעילות בנכס ועל-פיו יש לסווגו. המשיבים הוסיפו, כי זהו הסיווג הנכון וממילא אין מקום לסיווגים האחרים שעליהם עמדה המערערת, ובוודאי שלא סיווג ה"שיורי", שאין להיזקק אליו ככל שיש סיווגים אחרים אפשריים בצו.

8.         בכל הקשור בקרקע התפוסה, נטען שגם כן מדובר בחיוב כדין. המערערת היא מחזיקה בנכס. מדובר בשטח מתוחם ומגודר בחומת בטון, ובכך נמנע גם שימוש מאחרים. מעבר לכך, נטען שהמערערת עושה שימוש אקטיבי בקרקע זו, וזאת על מנת לשנע את הסחורה ולהעבירה מן המשאיות למרכז שיווק והפצה.

9.         לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ושמעתי בהרחבה את טענות באי-כוח הצדדים בדיון שהתקיים לפניי היום, ולאחר שניסיונות להביא את הצדדים לידי הסדר לא צלחו, מסקנתי היא כי בכל הקשור בסיווגו של הנכס הבנוי - דין הערעור להתקבל, תוך סיווגו של הנכס האמור בסעיף ה"שיורי"; ואילו בכל הקשור בחיוב המערערת בגין רכיב "הקרקע התפוסה" - דין הערעור להידחות. אסביר:

10.       אציין תחילה, כי בכל הקשור בטענה שהופיעה בערעור עצמו ולפיה אין סמכות למשיבים לשנות סיווגו של נכס, חזר בו בא-כוח המערערת מן הטענה האמורה במהלך הדיון עצמו (עמ' 1, שורות 24-25 לפרוטוקול), והדבר עולה במפורש מפסק-דינו של בית המשפט העליון בעע"ם 4068/10 עיריית חולון נ' קר פרי בע"מ (לא פורסם, 20.12.2011)). בא-כוח המערערת טען אמנם כאמור בהמשך לכך, שעדיין שומה על המשיבים להסביר את מקור הטעות ואת הגיונה, ובמיוחד כאשר פעלה בנדון חברת גבייה מטעמה. אלא שמשעה שניתנו על-ידי המשיבים הסברים מלאים לעמדתם בעניין שינוי הסיווג; ועל רקע קביעת ועדת הערר הנזכרת, לפיה מדובר בטעות "זועקת לעין", הרי שלא מצאתי מקום לקבל טענה זו - ככל שיש לה עוגן במישור הנורמטיבי (ומבלי שאכריע בעניין אחרון זה). כך בכלל, וכך בפרט, משעה שהסיווג הקודם של הנכס היה כאמור במסגרת הריבוי שבאה לאחר סיווג נכס כ"תעשייה", וכאשר נציג המערערת עצמו הודה במהלך דיון שנערך לפני ועדת הערר (מוצג מש/8), כי "בנכס לא נעשה שימוש לתעשייה".

11.       אכן, ולגופו של עניין, השאלה המהותית הדורשת הכרעה בכל הקשור לסיווג הנכס הרלבנטי, היא שאלת השימוש בנכס. ממצאיה העובדתיים של ועדת הערר היו כאלו, כמוזכר, לפיהן הפעילות שבנכס היא הובלה ואספקה של מוצרי מזון ומוצרים אחרים - אל הנכס וממנו. בתשתית עובדתית זו, לא מצאתי מקום להתערב. כך הדבר, לא רק בגלל נקודת המוצא המצמצמת של הביקורת הערעורית בנדון, אלא גם משעה שלמעשה בא-כוח המערערת לא חלק על אפיון זה של ראיית המקום כמחסן הפצה ("מרלוג") (עמ' 4 שורות 6-3 לפרוטוקול). הקביעה השנויה במחלוקת של ועדת הערר, היא ראיית תשתית עובדתית נזכרת זו כמהווה למעשה פעילות של שיווק ומסחר.

12.       בעניין זה, מסקנתי המשפטית שונה מן המסקנה של ועדת הערר. ועדת הערר לא קבעה כממצא עובדתי, שבמקום קיימת קופה רושמת או משרדים. התצהיר שהוגש מטעם מנהל החברה מר כרמל, ציין כאמור שהנכס פתוח במשך יום או יומיים בשבוע לשם הכנסת סחורה ואין הוא משמש לכל פעילות עסקית או מסחרית. מדובר במקום בו מצויה סחורה בתקופת ביניים - בין קבלתה לבין הפצתה לחנויות המערערת. אליבא דידי, אין בעובדה שמדובר בתחנת ביניים, להבדיל מתחנת קצה או מקום בו מצויה סחורה לא מתכלה למשך תקופה ממושכת יותר, כדי לשנות מן האופי של הנכס כמחסן, להבדיל מעסק או משרד.